הדס ושחר קנו לי אותו בשנה האחרונה ללימודים בשנקר. הוא באמת היה שחור וגדול. יש בו איזה 1,000 עמודים או 700, בטוח 500 או משהו. אז הוא ישב וחיכה למשהו גדול. בינתיים השתמשתי באחים הקטנים שלו.
ואז, לפני ארבע וחצי שנים בערך, בערב סתווי אחד, פתאום נפל עלי אסימון אחד גדול. הבת הבכורה שלי כבר התקרבה לגיל חצי שנה ואני שהתפנקתי איתה כל חופשת הלידה, הייתי צריכה לארגן את מחשבותיי לכיוון חזרה לעבודה. כאן המקום לציין שלפני הלידה והאמהות, הייתי מעצבת שכירה במספר משרדי עיצוב שווים ועכשיו הגיעה העת לחזור.
המקום שעבדתי בו במרץ עד הרגע האחרון כמעט, היה מוכן לקבל אותי בשמחה ובזרועות פתוחות מתי שאומר. אבל אצלי משהו התחלי לזוז. בכל פעם שרק הייתי מתחילה לחשוב בכיוון של חזרה לעבודה, להרהר על הדרך לתל אביב, הבטן שלי היתה מתהפכת וכידוע, הבטן אף פעם לא טועה.
בערב הסתווי הזה כשהאסימון היכה בי, הבנתי שהגיעה העת להיות אמיצה, לצאת לדרך לא נודעת שעד אז לא העזתי לחשוב לדרוך בה, הבנתי שמעכשיו אני הולכת לעצב דברים יפים, הפעם בשביל עצמי, הלקוח הכי קשה והכי פרפקציוניסט שלי.
החלטתי להפוך למעצבת עצמאית. עוד באותו הערב, שלפתי את הסקצ'בוק השחור הגדול והפרויקט הגדול שלי פרץ ממני בבהירות נדירה. הבנתי מה אני הולכת לעצב, איך הדברים יראו, מה יהיה העיקרון המלווה.
באותו הערב היה לי קונספט עיצובי סגור. התקשרתי להורים שלי וכמעט בלי שהתכוונתי יצאו לי המילים מהפה: "אני פותחת עסק". הם מאוד שמחו ואיחלו לי הצלחה.
מאז אני מעצבת חפצים יפים, והסקצ'בוק הגדול שלי התמלא מאוד אך עדיין נשארו עוד די דפים ריקים.
כנראה שהייתי צריכה את הזמן הזה כדי שיפלו לי עוד כמה אסימונים מהותיים וחשובים להמשך. לפני איזה חודשיים שוב הבנתי משהו שהפך את הכל. דברים וידע שאספתי שוב מתארגנים מחדש.
ואם תהיו סבלניים ואם אני אצליח גם, אולי נראה ביחד את הדבר הגדול שלי פורץ כמו פופ-אפ ענקי ישר מתוך הסקצ'בוק השחור הגדול שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה