 |
| צילום: Getty Images / אימאג'בנק |
אני בקושי הולכת לים. אפילו אין לי בגד ים. קשה לי הקטע הזה שכשמגיעים לים, צריך להוריד את הבגדים ולהשאר רק עם בגד ים. ברגע הזה אני מתחילה לבדוק איפה עקום לי, איפה מציץ לי ואיפה נשפך לי.
בגלל זה כנראה, למדתי לשחות בגיל מבוגר (קניתי כמה בגדי ים, שלמים, של שחיינים) בקבוצה של אנשים מבוגרים שכבר לא ממש אכפת להם משיפוטיות שכזו והם פשוט באו ללמוד לשחות, ליהנות מתחושת הגוף במים ומחברה של קבוצה מגובשת ושמחה.
לפני שנים, כשהאיש שלי ואני התוודענו לראשונה לצלם ספנסר טוניק התלהבנו מהמיצג האנושי המרהיב, המציג את כל בני האדם כשווים, ללא אבחנה בגיל, משקל, מדד BMI, גובה, צבע, מוצא אתני, מעמד חברתי, השכלה ומידת התקרחות.
כולם ניצבים בשלווה, באחדות, בהרמוניה וחוגגים את יופיו ועוצמתו של הגוף האנושי, הכלי המדהים שנושא את הנפש של כל אחד מאיתנו.
 |
| לאן נעלמו שירי וסלע? ילדים, ציבעו יפה את הצילום ורק את הנעלם השאירו בלבן. צילום: סלמן אמיל |
החלטנו שאם זה יצא לפועל, נשמח להשתתף באחד מהמיצבים של ספנסר טוניק.
כשהגיעה סוף סוף ההזדמנות, קודם כל נרשמנו, אחר כך אני "אכלתי לי ת'ראש" אם באמת אני הולכת לעשות את זה. אחרי רבע שעה בערך היה ברור לי שכן.
השתתפות במיצב כזה התורם להעלאת המודעות להתייבשותו של ים המלח, היא מטרה נעלה.
עדיין לא מאוחר להצביע לים המלח כאחד משבעת פלאי תבל החדשים!
 |
| ספנסר אמר: "להרים יד ימין" צילום: Getty Images / אימאג'בנק |
היינו באחד האוטובוסים האחרונים שהגיעו למתחם בחוף מינרל.
כמה דקות אחר כך, ספנסר הודה לכולם על ההשתתפות, הסביר על הסטים השונים שהוא מבקש לצלם, ביקש עוד כמה דקות לסדר את המצלמה ואמר שיחזור ואז יאמר לנו להתפשט.
אבל במסת האנשים האדירה אחזה התרגשות מהמעמד, כולם כבר רצו לרדת אל המים ולהתחיל בצילומים. כולם החלו להתפשט.
פתאום כולם היו אחד. זה לקח שתי שניות לראות ולהבין שלהיות אחת מהרבה מאוד ערומים וערומות זה לא כזה ביג דיל. אף אחד לא מחפש ובודק אותך, לכולם יש כזה ויש אחר, יש צלוליטיס ויש שומן ויש נקודות חן או שאין. והכל בסדר, הכל יופי.
אז אפשר גם להניח לעצמך ולהפסיק לבדוק ולפשפש במגרעות.
 |
| זה מטוס? זה ציפור? זה ילד נודניק! צילום:אי-אפ-פי |
הופתעתי לגלות שהרבה יותר קל לי להיות אחת ערומה בתוך ים אנשים ערומים, מאשר להיות חצי לבושה בים שיפוטיות.
 |
| אוי, כמעט נחת לי גלשן ממונע על האף! צילום: ירון ברנר |
כשסוף סוף עברנו את שביל האבנים מצופות המלח, השורטות והבלתי אפשריות, עטפו אותנו מימיו החמימים והנעימים של ים המלח. כולם נכנסו יחד והשתרר שקט מופתי. 1,000 אנשים שתקו יחד.
זה היה רגע עוצמתי. שהופר ע"י מצלמת רחף אלחוטית, ארבעה או חמישה אולטרלייטים או גלשנים ממונעים או וואטאבר, ומטוס אחד. אם שכחנו לרגע, ים המלח נמצא בישראל. אז נזכרנו.
צפתי על המים, ראש אחורה בתוך המים שנכנסו לי לאוזניים. עצמתי עיניים ושוב היה לי שקט.
 |
| צילום: ירון ברנר |
כשיצאנו מהמים והתמקמנו בסט הצילום השני, על הטראסות הממחישות את נסיגת המים, זרחה השמש והאירה את כולנו באור חמים. כולנו זהרנו יחד.
 |
| צילום: סלמן אמיל |
בין תגובות ילדותיות, לתגובות סדום ועמורה ותגובות שואתיות למינהן, שאגב בין שואה למיצב כזה שחוגג את החיים, אין שום קשר. בעיני עצם ההשוואה פוגעת בזיכרון של השואה. נתקלתי בטוקבק תגובה משעשע שטען שגם רכבת ישראל מזכירה לו את השואה...
אני מאוד שמחה שפשוט הייתי שם.
התמונות בפוסט זה צולמו ע"י צלמי עיתונות שהורשו לכך, אלה לא התמונות של ספנסר טוניק.
אחלה פוסט! נהניתי לקרוא
השבמחקגיבורים! בלוג מקסים! מאוד נהנתי
השבמחק